ד"ר אביטל לאופר, סגנית ראש העיר וממונה על החינוך. "אני שמחה שאתם כאן בנתניה עם הנושא הזה היום, ומעניין לציין ש40% מתושבי העיר הם עולים משנת 1989 והלאה. נתניה למעשה בנויה על גלי הגירה. הגל הראשון היה בשנות החמישים מאירופה ולוב, הגל השני בשנות השמונים עם אוכלוסיה גדולה מברית המועצות לשעבר וריכוז האוכלוסיה הגדול ביותר של ישראלים יוצאי אתיופיה, כיום שליש מהעולים מצרפת מגיעים לעיר נתניה. זה לא סתם שהעיר הזו מכילה אולפן עירוני, כי כל הזמן יש בה עולים, וזה מציב אתגרים לא פשוטים בפני העיר ובפני מערכת החינוך בפרט. כדי להדגים זאת, חישבו על כך שבכל פעם שמורה נכנס לכיתה, חלק מהתלמידים לא דוברי עברית כשפת אם.
"אני עוקבת אחרי המכללה מזה זמן, ואני שמחה לראות את ההתקדמות של המכללה ואת התרומה הגוברת שלה לנתניה. בשם ראשת העיר שלנו, תודה לכולם: פרופ' ליבליך, פרופ' פרידמן, ד"ר גולן וגב' בן שושן.
"הכנס שלנו עוסק בנושא בוער וכואב. בתקופה זו שהעולם מצטמצם ונעשה ישות גלובלית גדולה, ההגירה, שינויי האוכלוסיה גוברים מארץ לארץ וזאת מסיבות אידאולוגיות, כלכליות, פוליטיות. בעיתון "הארץ" הציגו מפה של הפלטים בעולם, ומסתבר שכמות הפליטים באירופה קטנה יחסית לעומת כמות הפליטים באפריקה ואסיה, אך מבחינה תקשורתית, המודעות הרבה יותר גבוהה באירופה.
ההגירה מעלה את נושא הקליטה, והתהליך שעובר על המהגר, שינויי התרבות, שינויי אורח החיים ונוספים. מתוך המכלול של הנושאים הקשורים בהגירה, בחרנו מספר נושאים. בפאנל הראשון נשמע מחוקרים שונים על תחום ההגירה. אחרי זה נראה מופע בנושא ההגירה, כשהפאנל השני ידון בפרויקטים ומדיניות ונושאים שקשורים לישראל. בסופו שוב נראה מופע, שכן אנו משלבים את האמנויות בשיח של הנושא"
בדברים שאמרו קודמותיי היו מספר מושגים הקשורים להגירה: מבקשי מקלט, מחפשי עבודה, אך יש גם מונחים דמוניים: "מחוללי מחלות". כל מושג טומן בחובו תפיסה פוליטית, משפטית וערכית. נעבור על המונחים השונים, ונבחן את הנזילות שבין ההגדרות הפורמליות לבין המציאות.
אנשים לא עוזבים את הבית בדרך כלל, ואף אדם לא בוחר להיות פליט
כולנו בשנים האחרונות רואים את המפות של גלי הגירה ששוטפים את אירופה. הפוקוס על אירופה אף בא לידי ביטוי בהגדרת ויקיפדיה "European migrant crisis". למשבר בסדר גודל כזה חייבים להיות שורשים היסטוריים כלכליים ופוליטיים רחבים. הבחירה להתעלם מהם מעלה תהיות, הרי המשבר לא התחיל ב-2015, אלא הוא תולדה של חוסר עשייה של שנים.
קיימות מספר הגדרות להגירה, כשהבסיס לכולן הוא החיפוש אחר (בין אם מבחירה ובין אם כתוצאה מבריחה). חסרה בהגדרה משך הזמן בו נחשב המהגר למהגר. מתי מפסיקים להתייחס למהגר כמהגר. נתייחס להגדרת הפליט כפי שהוגדרה באמנת ההגירה שנחתמה ב1967: "פליט הוא אדם הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות". בולטת כאן הגדרת הזמניות: במידה שיוסר המקום לפחד, הפליטות כמצב יכולה להגיע לקיצה, והאדם יכול לחזור לארץ אזרחותו.
אנשים נעו ונדו מקדמת דנא. נקודת המפנה היא מלחמת העולם השניה, בעקבות המלחמה הצד המנצח והמפסיד עמדו בפני הרס מוחלט של התשתיות. כשמדינות אירופה חשבו כיצד לבנות מחדש של המדינות, המחשבה הייתה שזרים מרחבי העולם, יבואו לתקופה זמנית לאירופה, וישובו כלעומת שבאו. ביסוד הפעולה הזו הייתה תפיסה שלא התייחסה אל האדם כאדם, אלא אל האדם כמשאב של עבודה. אך העובדים הזרים האלו שהגיעו אל אירופה – בחרו להישאר. והתפתחה קהילה.
אפילו המונח הגרמני "גאסט ארבייט" – "אורח לצורך עבודה" משקפת את התפיסה המוטעית של אירופה ביחס לאנשים שבאו לעבוד באירופה. היום באירופה הדורות הרביעי והחמישי להגירה זו, עדיין מעלים שאלות קשות ביחס למקומם בחברה.
2015 – 265 מיליון אנשים נחשבו כמהגרים, 3.2 אחוזים מאוכלוסית העולם. אך הנתון החשוב הוא שכבת הגיל:
מעל 70% הם בגיל היצרני של 20-46, כך שהנתון כולו הופך למשמעותי יותר.
66% מהמהגרים בעולם נמצאים באסיה ובאירופה.
44% נמצאים באפריקה.
מסדרון ההגירה הגדול ביותר בעולם נמצא בין ארה"ב למקסיקו. על אף האמצעים הרבים והאלימים שנועדו לעצור את ההגירה הזו, למעלה ממיליון איש מהגרים דרך מסדרון זה.
כל מדינה היא היא יעד שמשגר מהגרים וקולט מהגרים. כל תקנה שמדינה מתקנת כנגד הגירה, יכולה לחזור אליה כבומרנג יכולה לפעול כנגד אזרחי המדינה המבקשים להגר מחוצה לה. מהיכן יש רק הגירה יוצאת: צפון קוריאה, סוריה ואריתריאה. כל שאר המדינות הם מדינות שמייצרות מהגרים וקולטות אותם.
רוב המדינות המפותחות הפכו להיות רב אתיות: כל המערכות צריכות להתמודד עם זה: רווחה, חינוך, משפט, בריאות ועוד. הרב תרבותיות היא אתגר משמעותי. מקובל לדבר על הגירה במונחים של עול נטל, דלדול המשאבים של המדינה הקולטת, אבל ראוי להסתכל גם במונחים אחרות: כלכלות רבות נשענות על עבודת המהגרים, המדינות המפותחות זקוקות לכוח האדם, והוא מהווה כאחד הגורמים לשגשוג הכלכלי. גם המדינות מהם מהגרים יוצאות נשכרות: בגאנה, ירדן ובפיליפינים, מהווה ההכנסה של המהגרים (הנשלחת חזרה לארץ המקור) מקור הכנסה משמעותי בתל"ג.
48-51 אחוזים מהמהגרים הינן נשים. כיצד זה משפיע לחיוב ולשלילה. צריך גם לחשוב על המשמעות של מוסד המשפחה, כשיש אמהות המנותקות ממשפחתן במשך שנים ארוכות. ההגירה ברחבי העולם במאה ה-20 התאפשרה בשל טישטוש גבולות לאומיים, אך בד בבד ברגע שיש דומינטיות יותר משמעותית או עול כלכלי, עלתה הלאומיות ושנאת הזרים ועם זאת, גם עולה המודעות להיותם של הפליטים אנשים ברחבי העולם
"אני רוצה לומר כמה מילים על ההגירה בת זמננו. כפי שאמרה גליה, זו תופעה שכוללת 265 מיליון אנשים ברחבי העולם, חלק גדול מהם הם למעשה כלי שרת בידי פוליטיקאים, וההגירה היום שלכאורה נראית כבעלת מניעים כלכליים ופוליטיים, למעשה נעשה בה שימוש ע"י פוליטיקאים המשתמשים בהגירה כדי לקדם את מטרותיהם"
הגירת ערבים בישראל קשורה בתהליכים פוליטיים שהתרחשו ומתרחשים בתוך החברה הישראלית.
את כרוניקת המהגר הערבי בישראל ניתן לחלק לארבעה פרקים
מהיכן מגיעים אותם ערבים ישראליים הנמצאים בישראל. האם מדובר בערבים שחיו כאן מאז ומתמיד, ומה עשו כשקמה המדינה. דמוגרפים והיסטוריונים החלו להצביע ב50-60 השנה האחרונות, על גלים של הגירה של ערבים שבמהלך המאה ה-19 פקדו את המרחב הארץ ישראלי. אלג'יראים (שפערעם ודיר חנא), בדואים ממדבריות ערב, מצריים ביישובי החוף ובנגב, בוסנים, באקה על גרביה, כפר מנדא, עראבה, צ'רקסים, ריחניה וכפר קמא. במשך כ-100 שנה נמשך תהליך ההגירה מהארצות השונות האלו.
מתחילות מגבלות חמורות על הערבים (שדרת ההר באיזור הגליל, איזור המשולש ובנגב) שנשארו בישראל: 150 אלף איש, אשר שמרו על שלושת המיקומים הגיאוגרפיים האלה, התנועה נאסרה עליהם, והותרה רק באישורים מיוחדים. 1948-1966 (עד סוף המשטר הצבאי)
סוגיית הפליטים מכילה חוסר הבנה של כמות פליטי 1948 (בין חצי מיליון למיליון לפי הערכות שונות). הקושי מגיע מאותה בעיה של נתונים על מספר הערבים שחיים בישראל בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. מה נכון? יש פערים משמעותיים במספרים, המשרתות קבוצות שונות המנסות לדחוף את מספר הפליטים למטה או למעלה לפי צורכיהן. כלומר, ממשלת ישראל היא זו המכוונת ומנתבת את האוכלוסיה הערבית בישראל.
האוכלוסיה הערבית נתפסת כאיום: "את הערבים יש לשפוט על פי מה שהם עלולים לעשות – ולא על פי מה שהם עשו" (בן גוריון). ההסתננויות אל שטחי ישראל הובילו את מדינת ישראל לחוקק תקנות חירום, שורה של חוקים ללא אישור הכנסת, ובמסגרתן היא למעשה מקימה את הממשל השלטוני הצבאי שבאמצעותו היא מפקחת על איזור הגליל וערביי ישראל: מגבלות תנועה, חובת דיווח וקבלת אישור תנועה, הטלת עוצר וביצוע מעצרים מנהליים, מניעת חזרה לכפרים נטושים ושימו בנכסים, הריסת בתים, הפקעת קרקעות ורכוש.
מתחילה קליטה ביישובי המוצא, העברה ליישוב אחר מטעמי ביטחון או להתיישבות יהודית, הפשרת קרקע בשולי כפרים קיימים לצור אכלוס פליטי פנים, קליטה בערים מעורבות, שטחים נוטשים שנותרו לאחר המלחמה בשולי כפרים עברו לבעלות המדינה וזו יישבה עליהם פליטי פנים. תהליך העיור בחברה הערבית לא נוצר במכוון, אלא התפתח על רקע מגבלות תנועה, מגבלות בניה, הפקעת קרקעות, שיעורי פריון גבוהים, והעדרה הגירה. השטחים החקלאיים נעלמו לטובת הבניה, עד שלא נותרו עתודות קרקע.
מדינת ישראל מבטלת את המשטר הצבאי, והיינו מצפים שתהיה הגירה וסירקולציה בין האוכלוסיות הנמצאות בישראל, זה לא קורה. גם תנועה בין הישובים הערביים עצמם כמעט ולא מתרחשת.
גורמים לסטקנציה בתפרוסת האוכלוסיה הערבית: ניכור בין האוכלוסיה היהודית לערבית, דחיקת הערבים ממגורים בשכונות בוערים יהודיות, תנאי מחיה של האוכלוסייה הערבית ברים היוו גורם דוחה ומרתיע, רמת מחירים ומחייה גבוהה בגלעין, שייכות מקומית וחשש מאיבוד קרקע. לאור זאת, אין כמעט הגירה עד תחילת שנות השמונים, יש בעיקר בנייה בלתי חוקית, פרועה, שהובילה לתוצאה שאנו רואים היום מבחינת איכות החיים בישובים הערביים.
כ-210 אלף ערבים היגרו בין הישובים הערביים בעשר השנים האחרונות. זוהי מהפיכה לעומת השנים שקדמו לכך בהן הם היו מוגבלים בתנועה.
בסוף שנות השמונים מתחילה תזוזה בין הישובים הערביים, בין הישובים הערביים לאלו המעורבים, ובין אלו היישובים הערביים אל הישובים יהודיים. זהו תהליך שנמצא במגמת עלייה.
"מעניין לעבור על ההיקף הכולל של הגירה יהודית. אפשר לראות שזה השתנה מהעשורים האחרונים של המאה ה-19 ועד היום, אפשר לראות את החלק של העליה והחלק של ההגירה. החלוקה מבליטה את המרכיב הישראלי שהופך להיות יותר דומיננטי. ההיסטוריה של ההגירה היהודית מורכבת מגלים עולים ויורדים, בתגובה לנסיבות במקומות המוצא, ולהזדמנויות במקומות היעד, כשיותר דומיננטיות הן הנסיבות במקומות המוצא"
המשפיעים על ההגירה של יהודים: כסף, חינוך, מידת הפיתוח של המדינה, ופחות מכך אנטישמיות
