ריאיון עם גיתית בורשטין, על הטיפול בתנועה בפן האישי והמקצועי
גב' גיתית בורשטין הינה רכזת בפועל של החוג לטיפול בתנועה ומחול במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, ואחת המרצות הוותיקות בישראל בתחום התרפיה בתנועה.
אל המקצוע הזה, שלא היה מוכר מדי בארץ באותה תקופה, התוודעה בשלוחת אוניברסיטת לסלי בישראל בשנת 1983, אז החליטה לנסות קורס אחד בשעות הערב. קורס הניסיון הביא איתו קורסים נוספים, למידה והתנסות, והדרך של התרפיה בתנועה הפכה להיות דרכה הראשית.
מתי החל הקשר שלך עם עולם התנועה?
הקשר עם עולם התנועה עבר מספר שינויים והתהוויות. כילדה בקיבוץ, אפשר היה לתאר אותי כ"תום בוי". הייתי ילדה מאוד פיזית: חייתי את הגוף שלי, סמכתי עליו – הוא היה בית עבורי, במובן של בטחון וחיוניות. חוויתי את עצמי דרך הגוף: מאוד אהבתי תחרויות ומשחקים, ואם היית מחפשת אותי בין הקבוצות של הבנים והבנות – אפשר היה למצוא אותי בקבוצה של הבנים. מאוד אהבתי משחקי כדור, טיפוס על עצים, והייתי שוות כוח לבנים, בספורט הייתי מתחרה למולם.
משם העניין בתנועה התפתח לריקודי-עם, וזה היה למעשה סוג הריקוד הראשון שחוויתי. רקדתי בלהקת החטיבה של גיל הנעורים בתנועת הנוער העובד והלומד. אחרי הצבא התחלתי לקחת שיעורי מחול: קלאסי ומודרני. השנים הבאות היו מאופיינות באינטנסיביות של שני תחומים: בבוקר הייתי סטודנטית לחינוך מיוחד, ובערבים הייתי בסטודיו למחול עד הלילה. היו אלו שני עולמות נפרדים, ובהמשך למדתי כיצד לחבר ביניהם.
הגיע שלב, בהופעת ריקוד מסויימת, בו הבנתי שמשמעות הריקוד עבורי אינה מתמצה בהופעות, והתחלתי לחפש כיוונים אחרים של תנועה. הגעתי ליוגה ושיעורי תנועה (אצל רות זיו איל, חלוצת תיאטרון התנועה בישראל). הדגש עבר מהטכניקה אל התנועה, שימוש נרחב באימפרוביזציה, משחק וחיפוש. הכיוון הזה יותר התאים לי לתנועה הטבעית, ללא עיסוק בבניית טכניקה כדי לבצע על פי ערכים אסתטיים חיצוניים.
גם ביוגה, האסאנה, אינה רק תנוחה, היא מצב המאפשר לך להשתהות בתוך התנועה, לחפש את הנשימה הפנימית בתוך המאמץ הפיזי, לחפש את הרוך בתוך המאמץ.
סיפרת על שני עולמות: עולם החינוך המיוחד ועולם התנועה, מתי התחלת לקשור ביניהם?
בזמנו עבדתי בבית ספר "און", בית ספר לחינוך מיוחד כמורה. אחת העמיתות שלי אמרה לי: זה כלל לא משנה מה את מלמדת: בסוף את מלמדת התבוננות ב'מי אני'. זה היה הזמן שחיפשתי כיצד לשלב מחול יצירתי עם החינוך המיוחד. הצטרפתי לשיעורי אימפרוביזציה בתנועה ולקונטקט אימפרוביזציה. התחלתי לפתח שפה משלי בהוראת מחול יצירתי בבתי הספר למחול של משה אפרתי (כוריאוגרף ומקים להקת "קול ודממה", שהחלה את פעילותה עם רקדנים חירשים המתבססים על הויברציות המועברות בבמת ההופעה).
המשיכה הזו לשלב את הריקוד היצירתי עם החינוך הביאה אותי אל לסלי. עוד לא הכרתי את מקצוע הטיפול בתנועה כלל. שמעתי על לסלי, והשיעורים התקיימו בשבע וחצי בערב בקמפוס רמת אביב. עבורי זה היה טוב: השכבתי את בתי הצעירה בשבע, והלכתי ברגל אל הקמפוס. משם המשכתי בעוד קורס ועוד קורס, ובהמשך החלטתי להשלים את התואר השני. סיימתי אותו ב1987 בבוסטון.
תוכלי לספר על תחילת הדרך המקצועית שלך כמטפלת בתנועה?
לאחר סיום הלימודים, נשארתי שנתיים נוספות בארצות הברית ועבדתי בתחנה של המכון להתפתחות הילד. שם, היה דגש חזק מאוד על העבודה הדיאדית ורוב הטיפולים שם היו טיפולים דיאדיים או בקבוצות של הורים עם ילדים.
חזרתי לארץ עם הרצון ליישם את העבודה הדיאדית גם בישראל. בשרות הפסיכולוגי של עיריית ת"א עבדתי עם קבוצות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ובגנים של המרפאה לבריאות הנפש ברמת חן התחלתי לעבוד במתכונת של קבוצות הורים ילדים. נתנו לי לנסות שנה ראשונה. אחרי שנה, קיבלו אותי כחלק מהצוות, ובהדרגה הפכתי להיות מטפלת פרטנית גם מהצד הרגשי: בתקופה ההיא רק פסיכולוגים עסקו בצד הרגשי של טיפול בילדים. בעקבות עבודתי כמטפלת בהבעה ויצירה נפתח פתח שבהמשך הוביל להקמת "העמותה לילדים בסיכון" בה מטפלים באמנויות מובילים טיפול רגשי פרטני וקבוצתי.
את מתארת כאן שינוי בתפיסה של המטפל באמנויות, תוכלי להרחיב?
בצד הקידום האישי, היתה כאן עליית מדרגה של מקצוע הטיפול באמנויות, היה זה תחילתו של השינוי שאפשר למטפלים באמנות לפעול כמטפלים רגשיים כשווים לפסיכולוגים. השינוי לא עצר בכך, כפי שניתן לראות בעמותה לילדים בסיכון. הפכתי להיות עובדת של העמותה, עבדתי עם צוות רב מקצועי, כמטפלת וכמדריכה. היה זה שינוי משמעותי בתפיסה של מעמד הטיפול באמנויות בעולם הטיפול הרגשי.
איך התחלת ללמד?
תוך כדי העבודה בשירות הפסיכולוגי ובעמותה לילדים בסיכון,התחלתי גם ללמד. הקורס הראשון שלימדתי היה של"לסלי קולג'" של אז, שבהמשך הפך למכללה הישראלית לחברה ואמנויות של היום. הקורס היה סמינר קליני שאפשר לי להביא סטודנטיות לרמת חן. בניתי עם הסטודנטיות מודל שנקרא: טיפול דיאדי בקבוצה. במקום הורה, יש סטודנט וילד. יש קשר דיאדי ביניהם, כשהמנחה מחזיק את כל הקבוצה ביחד. זו למעשה עבודת השדה של התנועה, והסמינר הקליני הזה, בשנה א', מיוחד לתכנית שלנו. העקרון הוא ליצור מיכל בתוך מיכל: אני המיכל של הסטודנט, והסטודנט הוא המיכל של הילד.
לאחר התרגול אנחנו משוחחים על התהליך הטיפולי בקבוצה וקושרים אותו לחומרים התיאורטיים. בשעתו זה היה הקורס הראשון שגיבשתי, ולימים התברר שזו דרך משמעותית ללמוד בה ולחוות את התחלת העשייה הטיפולית. אחרי הקורס הזה, התחלתי ללמד בשנה א' את הקורס "מבוא לטיפול בתנועה", ובהמשך את הקורס לשנה ב': הדרכה, יחסי מטפל מטופל, מושגים תיאורטיים וביטויים בגוף ובתנועה. זהו קורס מושגי וחוויתי המשלב הדרכה ולימוד מושגים פסיכולוגיים והדרכים בהם הם מתבטאים בגוף ובתנועה.
כיצד את רואה את השינוי בתכנים ובגישה הלימודית?
את החוג במכללה האקדמית לחברה ואמנויות אני מרכזת מזה כשלוש עשרה שנים. יחד בנינו צוות מנוסה ומקצועי שמשתף פעולה יחד במשך שנים ויוצר עבודת צוות מפרה ומעשירה, ואת הרוח המיוחדת של התוכנית. כרכזת, אני מדגישה את ההתנסות התנועתית וחיבור הסטודנטים לגוף ולתנועה של עצמם. התכנית שלנו מדגישה במיוחד את התפיסה של הטיפול בתנועה כטיפול אנליטי-פסיכודינאמי. האוריינטציה הזו נבעה גם מתהליכי הלמידה שלי: בינתיים סיימתי את לימודי הפסיכותרפיה בבר-אילן.
התפתחויות ודגשים אלו הביאו לשינוי במעמד מקצוע המטפל באמנויות. בסופו של דבר נוצר תהליך טבעי שהתבטא בפתיחת תכנית הכשרה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית עבור מטפלים באמנויות במרכז ויניקוט, אותה אני מרכזת בשנים האחרונות. זו הכרה יוצאת דופן ומשמעותית במטפלים ביצירה והבעה. בנוסף על כך, אנו רואים כיצד המטפלים באמנויות הופכים להיות חלק מרכזי יותר בעולם הטיפול הרגשי בישראל.
