פרופ' עמיה ליבליך כותבת בבלוג שלה ב"פסיכולוגיה עברית" אודות החוויה שלה מהכנס של המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנושא "מבט על הגירה"
"
באודיטוריום רחש. זה עתה הסתיימו שלוש הרצאות מלומדות.
שני נשים צעירות מתיישבות זו מול זו על הבמה הגדולה. האחת בלבוש מוסלמי מסורתי, שמלה כהה ארוכה וכיסוי ראש, השנייה בשמלת מקסי כחלחלה ומחשוף צנוע. הערבייה, אבלה, מתחילה לקרוא מן הדף בשטף מונולוג בעברית. היא מספרת כמה קשה היה לה לשים את שפת אמה, השפה הערבית האהובה, הצידה, על המדף, לתקופת לימודיה במכללה, כמה זרות חשה בקיום האקדמי שלה במחיצתנו. בסיום היא קוראת את אותו המונולוג בטבעיות מתנגנת בשפתה, הערב
ית. יעל, ששפת אמה עברית, עונה לה בשיר אהבה בערבית, קולה הערב מסתלסל, מהדהד בחלל האולם. את השפה הערבית למדה רק לאחרונה, היא מספרת, והיא אוהבת את צליליה הרכים. ידיה מתנועעות בתנועות גליות בקצב השיר, ומבטה האוהב מלטף את אבלה. עתה מתרגמת אבלה את מילות השיר לעברית. השתיים מתקרבות זו לזו, מתחבקות ויורדות מהבמה. אינני חושבת שנשארה עין יבשה בקהל. "
לקריאת הכתבה המלאה של פרופ' ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית", לחצו כאן
לקריאת הדיאלוג והדואט של עבלה, ג'יאן ויעלי, לחצו כאן
