לא ידעתי איך לקרוא לרשימה הזו, שאני רואה בה בעיקר משהו צורני: בתוך חלל של החיים או של הידע משהו נפתח ומתחיל מצד אחד, ומשהו דוחף את קצה האופק ומרחיב את המרחב מצד שני. עניין של גבולות או אולי חציית גבולות. אני חושבת על פרשת לך לך אשר בשבוע שעבר קראו נכדתי גבריאל יחד עם אביה יובל בחגיגת בת המצווה שערכנו לה בבית התפילה הישראלי, ורואה בה את ההוראה להמשיך להתקדם, לפתוח שבילים, לצאת מהקופסא, לגלות מה מאחורי האופק. pushing the limits אולי הן המילים החסרות לי.

השבוע היה שבוע מרגש מאוד של התחלות בשבילי. בנתניה נפתחה סוף סוף המכללה האקדמית לחברה ואמנויות (לשעבר לסלי) שאני עומדת בראשה. כל שעור שהתקיים היה כמעשה הבריאה, בגלל ההיריון הממושך של המוסד והחדשנות שבתכניות שלנו. (על כך אפשר לקרוא ב-www.asa.ac.il) פגשתי תלמידות צמאות לסוג של השכלה ומקצוע הומניסטיים-אמנותיים שבמרכזם הנתינה הפסיכולוגית לטובת הפרט והקהילה. הייתה התלהבות סוחפת של המורים – בעיקר מורות – שהורגשה ממש כאנרגיה או כאור בפרוזדורי הבניין החדש שלנו. אנשים אמרו: "למקום כזה בדיוק חיכיתי", או: "היה לי חלום והנה אתם מגשימים לי אותו". המורות הלכו בחיוך גדול על פניהן, העובדות האדמיניסטרטיביות ריחפו בינינו כמלאכיות. בהפסקות השעורים ישבו צעירות עם מבוגרות בחצר, עישנו או אכלו סלט. בערב הראשון כשהתכנסנו אמרו רבות: "איזה פלא, כל היום לא צלצלתי הביתה, לבעלי או לילדים. ולא הרגשתי בצורך הזה!" בנות יהודיות וערביות, חילוניות, דתיות וחרדיות ישבו אצלי בכיתה על "הסיפור כריפוי" והייתה הרגשה עילאית של התחלה, יצירה חדשה. נולדו חיים במרחב חדש.

בשעור מבוא לפסיכותרפיה ציירתי לתלמידות את "מפת הטיפול הנפשי" בצורה של אליפסה המחולקת לשלושה איזורים. האיזור העמוק, הדרומי והגדול מכולם הוא של הטיפול הדינאמי, שעל תולדותיו, הגדרתו ועקרונותיו הכלליים ביותר הרביתי לדבר. בשטח הנותר ציירתי שני מודלים אחרים – של הזרם ההתנהגותני, הנקרא היום קוגניטיבי-התנהגותי, ושל הזרם ההומאניסטי-אקסיסטנציאלי. הסברתי במה הם נבדלים, וכיצד הם גם דומים, כאשר בהמשך הסמסטר ייכנסו כמובן לעובי הקורה של המונחים והתהליכים. שוב – מרחב, תחום מושב אינטלקטואלי של מחשבה מערבית מושכלת, היושב בתוך גבולות מוכרים. אבל לקראת סוף השעור הוספתי מעין פס שמחוץ לתחום, המוסיף טריטוריה חדשה ששרטטתי כגזרה חיצונית סביב האיזור ההומאניסטי. קראתי לאיזור זה מזרח-מערב, תירפיה בודהיסטית או מיינדפולנס, והסברתי כי אנו בישראל מגלים עלייה בחשיבותו של תחום זה שאולי בעתיד יחצה את הגבול וייכנס ממש למפה. לא היה זמן לתת הסברים היסטוריים לתופעה. ומה שלא אמרתי, מחוסר זמן להרחיב, הוא כי פסיכולוגיה טראנס פרסונאלית היא הזרם האינטלקטואלי המהווה את הבסיס לתחום החדש-ישן הזה, ורק בבית חשבתי שבעצם שמה של התיאוריה הוא בדיוק זה – מה שמעבר לגבול. לעניין הזה אשוב בהמשך הרשימה.

התחלה אחרת הייתה אצלי בשתי קבוצות של סיפורי חיים, שבהם מתכנסות נשים מבוגרות (כן, מדוע גברים לא באים כמעט?) ובהן אנו פותחות יחד מרחב לכתיבה אוטוביוגרפית על עצמן, כתיבה שהיא תיקון או 'חומר נפש', כפי שקוראת לזה חוה רימון שותפתי להנחייה. הן מכינות "כרטיסי ביקור", ואני חושבת על ההזדמנות להציץ בתוכנו ולגלות מי אנו, למי נהיינו – כל פעם מחדש.
ועוד התחלה , של ספר חדש שכריכתו כבר מונחת על שולחני ואו-טו-טו יוולד – הספר על נווה שלום שייקרא בשמו "למרות הכל – סיפורו של יישוב דו-לאומי". מה יקרה עם הרך הנולד הזה, שלידתו כלל לא קלה, כיצד יתקבל בעולמנו המשוסע – זוהי שאלה מרטיטה.

אבל את שיא ההתחלות של השבוע הזה אני מקדישה לעניין אחר, שבו אני התלמידה, ובו אני נוגעת באופק, דוחפת את גבולותיו, מרחיבה את עולמי. כבר שלוש שנים אני שומעת בבוקר שישי את הרצאותיו המופלאות של הרב דר. דניאל אפשטיין, הניתנות במסגרת "קתדרה". (החוויה להתכנס באחד האתרים הללו – מוזיאון ארץ ישראל או בית התפוצות, ולחזות בהמונים הנוהרים ללמוד לשם לימוד ביום הפנוי שלהם, ולא רק פנסיונרים, היא חוויה מרהיבה בפני עצמה.) השנה קוראים לסידרה שלו "מרוע לרעות בהגות ובשירה". הרב אפשטיין, שנודע כמתרגם לעברית של הפילוסוף לוינאס, הוא איש צנום וצנוע, שדיבורו רך, מבטאו צרפתי וחיוכו נערי, ובכל שעור הוא מקסים את הקהל הקטן שנאסף בחוכמתו המרעיפה עלינו טוב. כאן אני פוגשת בתחומי ידע שלא היכרתי, וחשה איך אני מציצה מעבר לאופק, האופק הפרטי שלי, כמובן, ואולי של כולנו, שהשכלתנו כל כך אמריקנית וחילונית. היום דיברנו על משורר, סופר ומסאי בשם פרנסואז צ'נג, צרפתי ממוצא סיני, היושב באקדמיה הצרפתית למדעים – קודש הקודשים של האינטלקט המערבי. מישהו מכם שמע עליו פעם??? אני לא. קראנו טקסטים שבחר עבורנו הרב אפשטיין, ותרגם מצרפתית, בהם גם קטעי שירה סינית עתיקה. והנה, התברר כי גם בהגות פילוסופית-דתית זו שמייצג הרב אפשטיין, חודרת תרבות המזרח לתוך המפה. העולם ההגותי הסיני, הסביר המורה, אינו מרוכז באדם, אלא ביקום כולו. הוא גורס כי אם אנחנו מסוגלים לחשוב על העולם, זה מפני שהעולם חושב בנו. הוא מכוון אותנו להתבונן בחומר – בטבע, באדמה, בעצים ובפרחים, פחות מאשר בספר. גם לגעת בעץ ולהעניק לו משהו במגע. כשנבחר לאקדמיה והוזמן לתת, ככל חבר חדש, הרצאה על המעלות הטובות, דיבר צ'נג על ארבעה פרחים הפורחים בסין, שבהם הוא רואה התגלמות הצמיחה, היושר, הריקות, הטוהר, התקווה, הצניעות והחוכמה לבחור את הסביבה הבריאה.

לא אצליח להביא כאן את הדברים היפים ששמעתי היום. "עשה לך רב", כתבו חכמינו ואני שמחתי מאוד שיש לי מורה. בשבוע זה של התחלות חשתי איך האופק מתרחב ואני משתאה מול השפע.
מאת: פרופ. עמיה ליבליך | פורסם ב‏יום שישי ‏02 ‏נובמבר ‏2012

ליבליך, עמליה (2012).מן ההתחלה ועד האופק. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שני ‏24 ‏דצמבר ‏2012, מאתר פסיכולוגיה עברית:http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=810