יהודית רם רשף, כותבת תזה על אלמנות צה"ל.
"לאשה" 28.12.09

חצי יובל שנים לקח ליהודית רם-שרף לאזור אומץ, לעמוד מעל קברו של בעלה הראשון, ולקרוא לו את המילים שכתבה בדם לבה.
"25 שנה אנחנו באים לכאן ואני שותקת", כתבה בין היתר, "הפעם רציתי לדבר, אבל בסוף יצאה לי רק שורה משיר של מישהו שכול אחר: 'האם אתה יודע, האם אתה שומע'. אני כל כך מקווה שכן…" .
כך סיימה את דבריה באזכרה ההיא לפני שנתיים. כל השנים קודם לכן, מאז נהרג, היא עמדה שם שותקת. "שמרתי פאסון", היא אומרת. אישה בת חמישים, שהתאלמנה מבעלה בגיל 23 ונותרה עם תינוק בן תשעה חודשים. 27

שנים חלפו מאז. יהודית של היום היא אישה מודעת, מפוכחת, חזקה. את האומץ לחשוף את רגשות הכאב והגעגוע קיבלה רק בשנים האחרונות, במהלך לימודיה לתואר שני בנושא נשים. "הקדשתי את עבודת התזה שלי לנושא האלמנות", היא מספרת ומגישה לי את המחקר המודפס, שבו נעשה ניסיון ללמוד על התפקוד וההתאוששות של אלמנות צה"ל ועל מה שחוו במהלך שני עשורים ויותר, שחלפו מאז האובדן.
במהלך המחקר פגשה שבע אלמנות צה"ל. כולן נשים באמצע החיים, המתאבלות כבר שנים רבות. כמוה. נשים שנותרו אמהות חד הוריות לילדים רכים בשנים. נשים שברבות השנים בנו זוגיות חדשה ומשפחה חדשה. כמוה. המחקר שעשתה הקיף תקופות שונות בחייהן- מרגע ההודעה על המוות ועד היום. היא חקרה, שוחחה, נברה בעמקי נפשן, ועשתה בעיקר מסע אל תוך עצמה.
עבודת התזה מגלה כי אצל כל הנשים נוכח הכאב לאורך כל הדרך, ויש לו נגיעות בכל תחומי החיים, בעוצמה זו או אחרת. "הזמן רק משנה פרספקטיבה, אך לא נרפאים ולא נפטרים מתחושת האובדן גם אם האלמנה מוצאת כוחות להתקדם הלאה", היא כותבת. החברה, כך עולה ממחקרה, מבקשת לראות את האלמנה משתקמת, אבל באותה מידה היא גם מבקשת להנציח את אבלן של האלמנות, המהוות מצבות חיות.
למה?
"כי זה משרת את האינטרס הלאומי לעידוד הגבורה וההתנדבות, והאלמנה המוצאת זוגיות חדשה ומשקמת את חייה למעשה מפסיקה למלא את התפקיד הזה לכן היא מוצאת אל מחוץ למשפחת השכול. כל האלמנות שראיינתי נעות ונדות בין כאב לאושר, בין כעס לרוגע, בין צורך לזכור לבין הדחקה, וכולן כדי לשרוד, פתחו מנגנון של חוזק נפשי".
ככה גם היא. למרות סיפור מופלא של שיקום, היא עדיין נושאת את הפצע ההוא. "לפעמים הוא מדמם יותר, לפעמים פחות, אבל הוא לא נעלם". ולמרות שיש לה בעל חדש ומשפחה חדשה, כמעט שלא דברה על הכאב שלה במשך כל השנים שעברו.
אני מבינה שהפרויקט הזה היה מבחינתך סוג של גילוי.
"לא ידעתי שזה מה שיקרה. רק במהלך המפגשים שהיו לי עם נשים אחרות שהתאלמנו בצעירותן הבנתי שבמשך כל השנים האלה לא עיבדתי את מה שקרה לי. הן שיקפו לי משהו שלא הייתי מודעת לו בכלל. הבנתי שאני בעצם הדחקתי את האבל. עכשיו הכל השתחרר". "האם יש לי עדיין זכות לבכות?" כך קראה לעבודת התזה שלה, ואיכשהו היא אומרת בסיפוק, הכל מתחבר לה עכשיו. בדיוק לפני חודש סיימה את העבודה, ואז גם חגגה יום הולדת חמישים, ובדיוק כשחגגה וסיימה את העבודה, עבר בכנסת ישראל החוק הקובע שאלמנות צה"ל ימשיכו לקבל את קצבת משרד הביטחון גם לאחר שקשרו את חייהן בגבר חדש או נישאו לו. כל זאת, בניגוד לאשר היה קיים עד עתה.
הכל התרסק באמצע
היא נולדה בנשר שליד חיפה כבת יחידה לניצולי שואה שעלו מצ'כסלובקיה. 14 שנים של ניסיונות עקשניים עברו הוריה עד שנולדה. בתיכון הריאלי בחיפה , שם למדה, התבלטה כיו"ר מועצת התלמידים וכבחורה יפה "ומפני שהייתי טיפוס שמח". לפני שבע שנים נפטר אביה. אמה חיה בקרבתה, ליד ביתה שביישוב רמות.
בצבא שירתה בגדוד חמישים של נח"ל מוצנח. ד"ר רפי רשף הרופא של חטיבת הצנחנים, נשא עיניו ולבו אל החיילת הבלונדינית מלאת החיים. היא התאהבה בכישרון הדרמטי, בהומור, בהתנהגות השקטה, בצבר שדיבר שמונה שפות. כשמלאו לה 21, נישאו ועברו לבאר שבע. הוא החל להתמחות כרופא במחלקה פנימית בבית החולים "סורוקה". היא למדה מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון. כעבור שנתיים נולד מתן (היום בן 28, סטודנט לרפואה בירושלים). ואז פרצה מלחמת שלום הגליל. ביולי 1982 קיבל רפי חופשה קצרה. "באותו יום עמדנו לעבור לדירה חדשה בבאר שבע והוא החליט לבוא הביתה בטרמפים. הוא היה יכול לקבל רכב, אבל בגלל הצניעות שלו לא ביקש. תמיד רצה להיות 'כמו כולם". תאונת דרכים קטלנית שהתרחשה בצומת עתלית הרגה את רב סרן רפי שרף. הוא היה כמעט בן שלושים. עם מותו התפרסמו כתבות בעיתונות, מהן עלתה דמותו של בחור ברוך כישרונות, שהתקבל הן לעתודה האקדמית והן ללהקה צבאית. הוא בחר בעתודה וברפואה. "רפי היה איש חייכן, אדיב שידע לשיר, לחקות, להצחיק, לשחק. טיפוס אופטימי מאד ואוהב אדם ובעלי חיים", נכתב באחד העיתונים שהתפרסמו למחרת התאונה. "רפי יצא בריא ושלם ממבצע שלום הגליל, מפשיטות, פעולות, מבצעים. הציל פצועים תחת אש, והנה, דווקא בדרך הביתה מצא את מותו. הכל התרסק באמצע", אומרת יהודית בכאב גלוי. היא הייתה צעירה מאד כשזה קרה.
את ימי השבעה עשתה, כמקובל, בבית הורי בעלה. אבל גם שם לא נמצאה לה נחמה. "הוריו של רפי היו אנשים מבוגרים שעולמם חרב עליהם. ישבנו אצלם ולא בכינו כמעט. לפחות לא לידם. אני באתי מבית שבו מראים רגשות. אצל הוריי, מותו של רפי היה שואה שנייה. הוא היה החתן האהוב והמקסים שלהם. הם הגיעו לבית הוריו, ובשביל שמוביל לבית ראיתי את אמא שלי ממררת בבכי, ואז הוריו צעקו עלי: 'תגידי להם שיפסיקו לבכות'. "כך התבטא האבל. דממה 'מכובדת' וסדר יום שלא הופר. אנשים באים לנחם עד שבע-שמונה בערב וזהו. אחר כך מתיישבים לאכול. יום אחד הגיעו לשבעה חברותיי ללימודים מבאר שבע, אלא שהן באו אחרי השעה שמונה ולא הורשיתי להכניס אותן הביתה. נאלצתי לקבל אותן בחוץ. במשך כל התקופה ההיא לא ראיתי את הוריו של רפי בוכים. הם היו שבורים, אבל לא כלפי חוץ. הכל בפנים. גם אני הפנמתי".
שלוש שנים לא נרדמתי מדאגה
שנתיים לאחר האסון נישאה לד"ר אבי רם, וטרניר. הוא היה רווק בן 31. היא הייתה אלמנה בת 25 עם תינוק בן שלוש. הם נישאו בנישואים אזרחיים. לתדהמתה, גילתה כי רפי ואבי נולדו באותו החודש ובאותה השנה. הם אפילו התגוררו שני רחובות זה מזה, אבל לא נפגשו ולא הכירו".
מנישואיה לאבי נולדו לה שתי בנות: מעיין בת 23 וחצי, סטודנטית לכלכלה ותקשורת, ועינב בת 17 וחצי, תלמידת תיכון. בנה, מתן, היה ילד קטן כשנישאה, ובאופן טיבעי החל לקרוא לבן זוגה "אבא", אבל הכאב על כך שלא זכה להכיר את רפי אביו עדיין לא פג. "הנה, תראי כמה הם דומים", היא שולפת תצלום של רפי ומניחה לצדו תצלום של מתן בטקס סיום קורס ביחיד המובחרת שבה שירת. "כשמתן לובש מדים, הוא בול רפי, אבא שלו".
איך הסכמת שבנך יתגייס ליחיד קרבית?
"לא היתה לי ברירה. מתן לא ויתר. שלוש שנים לא נרדמתי מרוב דאגה". במשך תקופה ארוכה, היא מספרת, חייתי כאלמנות רבות אחרות תחת איום החוק שקבע כי תישלל קצבת האלמנות מאלמנות שיינשאו מחדש. רבות מהאלמנות בחרו לחיות עם בני זוג שונים תחת הגדרות שונות, להיות ידועות בציבור בעל כורחן, ובלבד שלא יאבדו את הקיצבה המגיעה להן. זו הסיבה שבעטייה בחרה גם יהודית להינשא לבעלה השני בנישואין אזרחיים. אלא שלפני שלוש שנים הונפה החרב מעל ראשה. ועדת ברודט, שבחנה את תקציב הביטחון, העלתה על סדר היום הצעה לשלול את הקצבה לא רק מאלמנות שנישאו מחדש אלא גם מאלמנות שחיות עם בן זוג ללא נישואים כדת משה וישראל.
"הרגשתי רדופה", היא מספרת, "בשלוש השנים האחרונות פחדתי שהם יעלו עליי, שיבררו , שיעקבו מי ישן איתי בלילה. אני כבר 25 שנה חיה עם אבי. אז אם השתקמתי, מגיע לי שישללו לי את העצמאות הכלכלית היחסית? הרי אם רפי היה חי, הוא לא היה אותו רופא צעיר בתחילת דרכו. הוא בטח היה כבר רופא מצליח, פרופסור, אולי מנהל מחלקה, כמו שאר חבריו למחזור. זה אובדן לנצח. אובדן שלי. אובדן של בני. הם שכחו שלילדי האלמנות אין אב ברקע כמו לילדי הגרושות, ומה שמגיע לנו, מגיע."
"מצאנו עצמנו נאבקות במעגל משפיל. עמדתי בוכייה מול חברי כנסת. הייתי צריכה להסביר את הכאב שלא עובר ולא יעבור לנצח. הרגשתי זילות באלמנות צה"ל, שפעם היה מיתוס", היא אומרת. המאבק העיקש נשא פרי. לאחרונה עבר בכנסת "חוק אלמנות צה"ל", המתקן את המעוות ומאפשר להן להמשיך ולקבל קצבת אלמנות גם כשהן נישאות מחדש או חולקות את חייהן עם בן זוג חדש.
"אם יתחשק לי עכשיו, אוכל ללכת ולשנות את תעודת הזהות שלי מאלמנה לנשואה", היא מחייכת. "לא העזתי עד היום. עכשיו יש לי תחושה של ניצחון. תחושה שמישהו הבין והגיע להכרה שאלמנה היא אלמנה. אלמנות היא מצב נפשי. היא סוג של נכות".
בדידות בימי אבל לאומיים
את ה"נכות" שלה, היא הדחיקה כל השנים. "לא הרשיתי לעצמי לבכות", היא אומרת. "רק כשהלכתי ללמוד ופגשתי את האלמנות האחרות הבנתי שכל חיי הייתי עסוקה בלשרוד, לגדל ילדים, להחזיק פאסון, לעבוד, ללכת הלאה, ובעצם, לא עיבדתי את הכאב שלי. היה רק לילה אחד בחיי שהגעתי עמוק ובכיתי בכי מר, ומיד אחר כך המשכתי לחייך. אבל בפנים חייתי עם סכין שמסתובבת בתוכי. נשארתי עם הכאב הזה".
בעבודה שלך יש דגש רב על יום האזכרה בחייהן של אלמנות צה"ל.
"כל האלמנות מספרות שיש הרבה עצבים ומתח והיסטריה סביב תאריך האזכרה. כולן סיפרו לי איך לא נעים להן להטריד אנשים בימי הזיכרון כי בטח לכל אחד 'יש את ההרוגים שלו'. גם אני עוברת את זה מדי חודש יולי. שואלת את עצמי האם יבואו אנשים, האם יהיה מניין, מי יבוא ומה לעשות כדי שלא יהיה להם משעמם". בשנים הראשונות, היא זוכרת, הייתה עולה לקברו לבדה. מוצאת עצמה מביטה במשפחות הגדולות, ליד הקברים הסמוכים, ומקנאה.
"רפי היה רופא שהוצנח ליחידה מגובשת חודש לפני שנהרג. הוא היה מבוגר מחייליו, ומעצם היותו רופא צבאי היה בו משהו בודד. ימי זיכרון ואזכרות הם ימים נורא משפחתיים, ואני בת יחידה וגם אין לי משפחה בארץ. הוריי, ניצולי שואה זקנים, לא תמיד יכלו לבוא. גם הוריו של רפי לא היו מוקפים כמעט בבני משפחה, והם עצמם נמנעו מלבוא בימי זיכרון לאומיים. היה להם קשה והם היו עולים לקבר יום קודם או שבוע קודם. אז הייתי עומדת שם, מביטה מסביב, רואה את החמולות ליד הקברים, ונורא מקנאה. הייתי אסירת תודה לכל מי שזכר ובא. היה לי גם חשוב שיראו מסביב שהקבר של רפי לא נשאר ריק ביום הזיכרון הלאומי". עם השנים הצטרף בעלה למניין. גם הבן מתן גדל ובא עם חברים . אפילו בחיל הרפואה ובצנחנים היא מספרת, נזכרו בשנים האחרונות לשלוח נציגים. לפני מספר שנים גילתה שאחיה של חברה ותיקה קבור מרחק שלוש שורות מרפי, "רז בשנים האחרונות אנחנו נוסעים יחד איתה ועם ההורים שלה ואני מרגישה שנהייתה לי משפחה".
אני מבינה שהשבר שפקד אותך ואת הוריו של רפי לא קירב ביניכם.
"היה קשה. לי ולהם. בהתחלה, באופן מוזר, הרגשתי אשמה. גם הוריו של רפי, בלי להיות מודעים אפילו, נתנו לי תחושה שאני אשמה. אולי כי אני חיה והוא לא. אף אחד לא התייחס לאובדן שלי ולחורבן שלי, וכשניסיתי לשקם את חיי והמשכתי הלאה, הרגשתי שהם כועסים עליי. הם לא באו למסיבת הנישואים שלי עם בעלי השני. הם גם אסרו על קומץ הדודים שלהם להשתתף. אני זוכרת שכאשר מתן התחיל לקרוא לבעלי אבא, הוא נזהר מלקרוא לו כך ליד הוריו של רפי. אף אחד לא אמר לו שאסור. ככה, מתוך אינטואיציה ש ילד, הוא הבין".
תמיד הבעל "החדש"
בחלקת הצימרים שלה ביישוב רמות שבדרום רמת הגולן שוררת אווירה פסטורלית והרמונית. "בית רם-שרף" הוא כבר מוסד ותיק בענף הצימרים בגולן. שנים היא מטפחת את בקתות העץ היפות, הבריכה מחוממת, משטחי דשא. פוגשת את עם ישראל בחופשותיו, ברגעיו הנעימים, רחוק מהבית ומהצרות. "תני לי לארח משפחות, ואני מאושרת", היא אומרת. "אצלי זה הרבה מעבר לעבודת האירוח וקיפול המגבות".
לא מזמן התארחה אצלה אשת טייס שנהרג במלחמת לבנון השנייה. "היא באה עם הילדים הקטנים שלה, ממש תינוקות. הייתה גם המשפחה שלה, משפחה תומכת. למחרת בבוקר ראיתי אותה יושבת על כסא נוח ליד הבריכה. הסתכלתי עליה וחשבתי : 'אלוהים, איזה מסע עוד יש לפניה. כמה היא עומדת לעבור בחייה. נצח".
היא באה עם משפחה תומכת, ואת נאלצת לעמוד לבדך מול הוריו, עם הכאב שלהם והריחוק. לא שטחת בפניהם אף פעם את מה שעל לבך? לא מרדת?
"כל הנשים במחקר שלי מספרות על התפרצות דווקא סביב אירוע משפחתי כמו חתונות של ילדים, הולדת נכדים, בר מצווה. אצלנו זה קרה בבר המצווה של מתן. ביני לבין הוריו של רפי התחיל ויכוח על משהו שטותי, ואז באו ההתפרצות והדמעות ובפעם הראשונה אחרי המון שנים אמרתי להם דברים שישבו לי כמו אבן על הלב. הייתי טעונה. גם הם. שם, בעצם, הבנתי שהכעס העיקרי שלהם נבע מכך שאני בעצם המשכתי את חיי הלאה. היום, כשבגרתי כבר, אני לגמרי מבינה את הקונפליקט שבו הם חיו כל השנים".
למה את מתכוונת?
"לא מזמן סיפרה לי אמא של רפי, שכשהיא שמעה שמתן קורא לבן זוגי 'אבא' , היא הלכה לפסיכולוג כי היה לה קשה עם זה. אבל גם היא וגם בעלה ראו איך מתן, הנכד האהוב שלהם גדל במשפחה נורמאלית ואיזה קשר טוב יש בינו לבין בן זוגי החדש".
25 שנים את נשואה לגבר שאת עדיין מכנה אותו "החדש"?
"זו תופעה שקיימת אצל הרבה אלמנות. לעולם יהיה הבעל השני 'הבעל החדש'. אני לא יודעת ממה זה נובע. אולי משום שהכל נקטע אצלנו בפתאומיות".
ואיך מתייחס בעלך לנוכחות של רפי בחייך?
"לאבי אין בעיה של אגו. הוא בא איתי לאזכרות של רפי והוא גם זה שטיפל באביו של רפי בסוף ימיו. גם אמא של רפי סומכת עליו עד היום. הוא איש מבין, והכי חשוב, הוא אבא נפלא למתן. במחקר שלי יש אלמנות שאומרות שבן הזוג לא יהיה אב לילדים שלהן. אצלי זה אחרת. חברים קרובים שמכירים אותנו אומרים שאבי הוא יותר מאבא רגיל למתן. הוא מאד אוהב אותו ומסור לו, וזה הדדי".
לפני מספר שנים נפטר אביו של רפי. אמו, נינה, מתגוררת כיום ברמת חן. יהודית היא זו שנזעקה לכל סידור, לביקורים אצל הרופא, לכל מה שחמותה לשעבר צריכה. "לא מזמן נסענו כל המשפחה לסקי באוסטריה. אחת הדודות טלפנה וסיפרה שסבתא נינה נפלה שברה יד ומאושפזת בשיבא. עשיתי אחורה פנה וחזרתי לארץ כי אין מישהו אחר. אני חושבת שזה מה שרפי היה רוצה שאעשה ואני חייבת לו את זה", אומרת יהודית וקצה העין נעטף בלחלוחית.
למה בעצם נאחזת בקשר עם חמותך?
"אני נאחזת בקשר הזה בכל כוחי, כי נינה היא אמא של רפי. היא חלק ממנו, וכשהיא לא תהיה, לא יהיו אנשים שהכירו אותו. לא מזמן מתן אמר לי שהוא רוצה לדעת יותר על אביו, לשמוע עוד אנשים שהכירו אותו. אני חושבת לערוך ערב זיכרון. בעיקר בשביל מתן".
תיארת לעצמך שהוא יבחר להיות רופא כאביו?
בקול רך היא מכנסת בתשובתה אותה ואת נינה. יחד. "זה נס גדול בשבילי וגם בשביל נינה. מתן לא דיבר על כך ולא הביע אף פעם שאיפה להיות רופא, אבל הוא היה מפקד במגל"ן (יחידת חי"ר מובחרת בחטיבת הצנחנים- ו"ה) ונהרגו לו חיילים. הוא נחשף לעולם של האמהות השכולות וזה חלחל בו. על אף שהתקבל לפיזיקה ולמשפטים, הוא עשה סוויץ' והחליט ללמוד רפואה. היום, כשהוא מתהלך עם החלוק הלבן שעליו כתוב ד"ר שרף, זה אושר גדול. זו סגירת מעגל שלא חלמנו עליה, נינה ואני".
הראית לנינה את התזה שכתבת? את כאבן של האלמנות הצעירות?
"כן. נינה צלולה, אינטליגנטית, מבריקה. היא הבינה שהבחירה שלי לעסוק בזה היא הוכחה שלא שכחתי את רפי. לא מזמן היא חגגה יום הולדת 93 והזמינה אותנו לביתה. באנו כולנו, אני ואבי, מתן, הבנות, וגם בנה הבכור הגיע מחו"ל יחד עם ילדיו ואשתו. הבאתי לה מתנה ליום ההולדת- תצלום ממוסגר של המשפחה שלי, בן זוגי ואני ושתי הבנות ומתן. חשבתי שהגיע זמן שנינה תניח גם את התצלום הזה לצד תשלומי בני המשפחה והנכדים שלה, שמככבים אצלה בסלון".
למה דווקא עכשיו?
"כי רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, אני מרגישה סוף סוף שנינה מקבלת אותי ואת חיי החדשים".

יהודית רם רשף, M.A בלימודים בין – תחומיים בהתמחות לימודי נשים – אוני' לסלי.