איך הגעת אל התחום של טיפול באמנויות?
"נולדתי בדרום אפריקה להורים ששניהם רופאים, וההנחה הטבעית הייתה שאצטרף למקצוע המשפחתי. אמנות במשפחה שלנו הייתה הובי בלבד. אבל אני החלטתי שהחיים שלי חייבים להיות בעולם של אמנות. יצאתי מהבית, עליתי לישראל והלכתי ללמוד בבצלאל בירושלים. סיימתי את התואר בבצלאל ב-1970, ומאז יצרתי, הצגתי ולימדתי.
אחרי תקופה לא קצרה בהוראת האמנות, ראיתי שעיקר העניין שלי אינו בהוראת הטכניקות, אלא בהתרחשות במסגרת התהליך היצירתי. בכיתה בה יוצרים אמנות יש התרחשויות ודינמיקה בין המשתתפים, יש גם את המערכת שנוצרת ביני כמורה לבין הסטודנטים, וכמובן יש את התהליך הפנימי המתרחש בנפש של כל משתתף, בינו לבין עצמו.
ההתרחשות הזו סקרנה אותי והרגשתי שיש כאן נושא חשוב ומעניין. אז עוד לא ידעתי שקיים מקצוע שנקרא טיפול באמנויות. לאט לאט גיליתי את המקצוע הזה שמחבר בין עבודה עם בני אדם לבין אמנות, המתבסס על תהליך האישי והקבוצתי שקורה במהלך יצירת האמנות. מהרגע שהתחלתי ללמוד טיפול באמנות ידעתי שזה בדיוק מה שחיפשתי".
כיצד התחלת לעסוק ההוראה של הטיפול באמנות?
"מקום הראשון בו לימדתי היה בצריף במלון רמת אביב. הצריף היה ממוקם בלב מדשאות ושבילים, ופעמים רבות היינו נתקלים במלצרים לבושי טוקסידו עם מגשי אוכל ושתייה. הארגון היה ממש בתחילת דרכו, ועדיין לא היו אפילו דרישות מסודרות להוראה של המקצוע. בזמנו הוביל את השלוחה בארץ פרופסור שון מקניף מאוניברסיטת לסלי, ולי היה חיבור חזק איתו. אותו קשר התפתח כשלמדתי שנתיים באוניברסיטת לסלי בבוסטון, כשפרופסור מקניף היה המנחה האישי שלי לתזה. בנוסף הייתי אסיסטנטית שלו בקורסים רבים שלימד בבוסטון.
פרופ' מקניף המליץ שאלמד בארץ וכך, ב-1991, הפכתי להיות חלק מצוות ההוראה של הטיפול באמנויות. הקורס הראשון שלימדתי היה הדימוי הארכיטיפי, קורס שמפגיש את הסטודנטים עם מושגי היסוד של התיאוריה היונגיאנית, כשהדגש הוא על הרלבנטיות של גישה זו לאמנות חזותית ולטיפול באמנות. אני מלמדת את הקורס הזה עד היום, כשהסילבוס נשאר דומה, אבל התכנים ודרך הוראתם השתנו לאורך השנים. אחרי 25 שנים של הוראת הקורס, אי אפשר להגיד שנשחקתי כלל: בכל פעם שאני מלמדת את הקורס הזה הוא שונה ומרתק עבורי מחדש".
תוכלי לספר קצת על אופן הלימוד הייחודי במסגרת התואר של טיפול באמנויות?
"שלוחת אוניברסיטת לסלי בישראל, לימים המכללה האקדמית לחברה ואמנויות (ASA), היתה תמיד בית מקצועי עם פתיחות גבוהה לאימוץ רעיונות חדשים בהוראה. כמרצה ומנחה זה מאפשר לי להתייחס לתהליך הלימודי גם בפן של חוויה יצירתית המייצרת הבנה של התיאוריה. התיאוריות, עקרונות הטיפול, הגישות השונות – אלו חומרי הגלם שלי. התפקיד שלי הוא לא רק לעמוד וללמד את החומר, אלא לייצר תהליכים לימודיים: הסטודנטים מתחילים בלימוד החומר התיאורטי, ואז ממשיכים בחוויה יצירתית הממחישה אותו, ומביאה עימה למידה עמוקה מתוך החוויה. החוויה היצירתית חייבת להתרחש גם כשלומדים חומרים תיאורטיים".
תוכלי לתת דוגמה לכך?
האגדה על טירת סוריה מוריה, האמן תיאודור קיטלסן, 1881.
"אתן דוגמה לתהליכים של שינוי, שמתחילים תמיד ב"יציאה מהבית": כשרוצים להתחיל מסע, צריך לצאת מהבית. למעשה זהו הצעד הראשון בכל תהליך של שינוי והתפתחות – ובוודאי שבטיפול זה כך. כדי ללמד את הסטודנטים על מושג זה אני מתחילה מלספר אגדות ומיתוסים שונים: כיצד בכל אחד מהם הגיבור יוצא מהבית בנסיבות שונות ועבור מטרות שונות: הסרת איום מהממלכה, הצלת נסיכה, מציאת מטמון או שיקוי מרפא ואחרים. באגדות תמיד יש מכשולים בדרך למטרה: דרקון, מכשפה, אויב, ביצה טובענית. הגיבור צריך להתגבר על המכשולים בדרך אל המטרה, ואז הוא יכול לחזור הביתה.
דרך האגדות אנחנו מראים שהוא לא רק חוזר הביתה עם האוצר, אלא גם עם כל מה שעבר בדרך אל המטרה ועם כל מה שהשיג כתוצאה מההתמודדות עם המכשולים – למעשה, זהו האוצר האמיתי.
אחרי שביקרנו עולם האגדות, אני מראה כיצד ברמה הסימבולית, היציאה מהבית תקפה ברמות רבות. כדוגמה פשוטה, יש אדם שאוהב רק לצייר, זהו המקום הבטוח שלו וה"בית" שלו. אם הוא יוצא מאזור הנוחות ויבחר לעבוד עם חימר למרות שלא מרגיש בטוח בעצמו עם החומר הלא מוכר לו – כאן הוא מרשה לעצמו "לצאת מהבית", להתמודד עם מכשול ולחזור הביתה עם חווית ההתמודדות עם טכניקה אחרת מלבד הציור.
בקבוצת הלימוד אנחנו מדברים על כמה חשוב לא לעשות רק מה שנוח ומוכר, אלא להעז ולהתנסות בדברים נוספים. הסטודננטים בשלב הזה נותנים דוגמאות ליציאה מהבית, ואנחנו מסכמים בהבנה שהנפש שלנו זקוקה להתפתחות. אם מגיעים למקום בו מרגישים נוח, "בבית", אחרי כמה זמן ההרגשה הטובה מתחלפת בחוסר שקט או חוסר טעם, או אפילו בדיכאון.
לאחר שלב זה, שבו למעשה למדנו את התיאוריה, אני מעבירה אותם דמיון מודרך בנושא הבית והיציאה ממנו. אני מספרת סיפור מסגרת ארכיטיפי וכל סטודנט חווה אותו דרך הפריזמה האישית שלו. זהו למעשה המעבר החוויתי מהתיאוריה אל שלב היצירה עם חומרים.
לאחר הדימיון המודרך, הסטודנטים מתפזרים ללא מילה אל כיתות הסטודיו, וכל אחד עוסק בתהליך יצירתי משל עצמו בנושא של יציאה הביתה. עבודה אישית שבה כל סטודנט מעבד ומפנים את החומרים התיאורטיים באמצעות התהליך החוויתי האישי.
השלב הבא יהיה התבוננות בעבודות הסטודנטים, וניסיון להבין מה העבודות הללו מספרות. זוהי רפלקציה על התהליך שכל אחד עבר, על התפיסות שלו, ועל ההבנה שלו את נושא היציאה מהבית בהקשר של הפרק הנוכחי של חייו. בשיחה זו, אנחנו מגלים שתמיד יש ביצירה יותר ממה שהתכוונו להכניס אליו, מאחר שישתכנים שיוצאים באופן לא מודע. ע"י ההתבוננות המשותפת של הסטודנט, הקבוצה והמנחה: הסטודנט נחסף לרובדים נוספים של משמעויות הטמונות ביצירתו.
.
איך משתמשים בחוויה יצירתית בקורסים תיאורטיים?
"גם בקורסים שהם תיאורטיים גרידא, אני מרגישה שחשוב ביותר להעביר את החומר לא רק בהרצאה מילולית אלא באופן ויזואלי. לפני שנתיים ד"ר אילנה לח ואני בנינו יחד קורס מתקדמים על תיאוריות ושיטות בטיפול באמנות .אנחנו משתמשום במצגות שמעלות דימויים חזותיים רבים, כך מפעילים גם את התפיסה הויזואלית, וזה הכרחי, כי בלעדיה – מתקיים פער רחב בין הלימודים התיאורטיים והעבודה החוויתית בפועל.
דוגמה לכך לימוד עקרון של ויניקוט, המתאר את השלב בו הילד מנסה להרוס בכל כוחו את ההורה. האתגר של ההורה הוא לעמוד בזה: זה אומר שהוא צריך לשרוד את הזעם של הילד, ואת כל ההרס שמופנה כלפיו. בשלב זה אסור להורה להתנקם, אסור להורה להתרחק מהילד ואסור להורה להתחשבן עם מעשיו של הילד.
כשהורה עומד בהתנהגות ההרסנית של הילד הוא מלמד אותו שיש מציאות בעולם ואין ביכולתו של הילד לשנותה. ההורה מונע מהילד אשליה של כוח אומניפוטנטי לא בריא, לשלב התפתחות זה ומשדר לו מסר מרגיע על מקומו בעולם.
ההתנהגות הזו של הילד ההרסני מתרחשת גם במערכת יחסים של מטפל ומטופל, כשהמטופל נוטל את תפקיד הילד ההרסני, והמטפל צריך להתמודד בצורה דומה לזו של הורה.
עד כאן התיאוריה ברורה, הצורך של הילד ברור, התפקיד של ההורה ברור, אך כל זה לא מספיק כדי ללמד את ההבנה התיאורטית. אנחנו מצאנו באינטרנט דימוי הויזואלי של ילד קטן המנסה לדחוף מתאגרף סומו. התמונה הזו משמשת דימוי ויזואלי נהדר של תפקיד ההורה או המטפל.
The use of an object: להשתמש באוביקט כדי להבין שלא ניתן לשנות את המציאות החיצונית. התמונה הזו ממחישה את הרעיון התיאורטי, והיא מוטמעת היטב במחשבה ובתפיסה. כך אפשר לייצר אינטגרציה בין העולם ההחזותי לבין העולם התיאורטי המבוטאת במילים.
כל הלימוד, גם התיאורטי, גם הפרקטי וגם החיבור ביניהם, חייב להיות יצירתי, חוויתי, ויזואלי. אילנה (ד"ר אילנה לח) ואני מכינות ביחד את המצגות לקורס וזה . בכל המובנים זאת חוויה של יצירה משותפת. כשאדם יוצר יש ריגוש: כשאני משתפת את הסטודנטים ביצירה – אותו רגוש גם משפיע על הסטודנטים, וגם עליי. כך, כולנו לוקחים חלק בחוויה המרגשת של היצירה, ומוצאים יחד את הדרכים להבנת התהליכים המתרחשים בנפש האדם.
בתום הלימודים, אנו מציעים לחלק מהבוגרים להיות אסיסטנטים שלנו. זו מסורת שאנחנו התחלנו מתוך ההבנה של התרומה הגבוהה לבוגר הטרי ולמרצה הוותיק כאחד. עבור הבוגר, האסיסטנטיות למרצה מהווה מעין קורס מתקדם שבה הוא מצוי בפוזיציה לימודית נהדרת, עם האפשרות לתרום לסטודנטים, למרצה וכמובן – להיתרם בעצמו מהתהליך. בשנים אחרונות קורה גם שבוגרים וותיקים שלנו שכבר מבוססים בעצמם בתחום המקצועי, חוזרים כאסיסטנטים כדי להתחבר שוב לקורס מהנקודה בה עכשיו נמצאים.
עבורנו, כמרצים זו הזדמנות נמבורכת להפרייה הדדית ושיח, וכך אנו ממשיכים כל הזמן להעשיר את התהליך הלימודי המתרחש בקורסים שלנו".
כיצד תומך התהליך הלימודי במכללה בפיתוח הזהות המקצועית של המטפל?
"מטפל באמנות טוב מצליח לייצר אינטגרציה בין הידע הפסיכולוגי שברשותו ובין הידע האמנותי שברשותו, ואלו משולבים עם הראיה שלו את עצמו כמטפל. לכן, במכללה האקדמית לחברה ואמנויות אנחנו מתעמקים בשלושה היבטים עיקריים: התיאוריה וההבנה של הצד הפסיכולוגי, הטכניקות האמנותיות אותן יש להכיר וגם להתנסות בהן, וחשוב לא פחות – במהלך התואר אנו עוברים עם כל סטודנטית תהליך של פיתוח זהות מקצועית כמטפלת.
תהליך פיתוח הזהות המקצועית מתייחס למושא ההזדהות של המטפל, להבנה של צורת הטיפול המתאימה לו, ודרכי הטיפול המתאימות לו. אנחנו יוצרים קוי מתאר למטפלת העתידית, והדרך שלנו לעשות זאת היא באמצעות חשיפה למודלים רבים ככל האפשר. כלומר, מבנה הלימודים עצמו חושף את הסטודנטים לכמה שיותר מורים בעלי גישות שונות, כדי שיוכלו למצוא לעצמם את הדמות או את התכונות איתם הם מזדהים. כדי לחזק זאת, אנחנו דואגים שלא יהיה לסטודנטית מורה דומיננטי אחד, כך הסטודנטית בוחרת בעצמה את המודל הטיפולי המתאים לה ביותר כבסיס – כשברור שעם הזמן היא תגלה את גישתה המקצועית האישית והייחודית "
כמי שמעורבת בטיפול באמנויות בארץ מתחילת הדרך, תוכלי לספר כיצד השתנה התחום מאז שהיה בחיתוליו?
"אנחנו רואים היום פריחה של תחום הטיפול באמנויות בארץ. גם מבחינת כמות הסטודנטים שבוחרים במסלול הזה, וגם מבחינת החדירה של הטיפול באמנויות אל עוד ועוד מסגרות טיפוליות, שיקומיות, לימודיות ונוספות. צריך לזכור שפעם טיפול היה רק לאנשים עם בעיה או קושי. היום רואים עד כמה כל אדם יכול להיבנות מתהליך של טיפול באמנויות. בשנים האחרונות אנו רואים שיותר ויותר אנשים עדים לכוחו של הטיפול באמנות כתהליך מרגיע, המאפשר לאנשים לשתף בתכנים מורכבים. כמו כן טיפול זה עשוי לתורם להתגשמות עצמית אופטימלית. לכן אנו רואים שעוד ועוד מסגרות מוסיפות טיפול באמנויות אל סדר היום שלהן: בתי הספר, בתי חולים לילדים, בתי אבות, בתי סוהר,מסגרות שיקומיות ועוד ועוד.
פעם לרוב המטופל היה מגיע אל המטפל, אל הקליניקה או הסטודיו, והיום אנו רואים מטפלים שעוברים בין מיטות בבתי חולים, מקימים פינות עצמאיות של טיפול באמנויות במסגרות של נוער בסיכון, במקלטים לנשים מוכות. כלומר הטיפול באמנויות יצא מהקליניקה אל המקומות בהם הוא נדרש, וזו עוד סיבה לכך שנדרשים יותר ויותר אנשים במקצוע הזה.
חלק גדול מהסטודנטים באים לתואר כדי לצאת לכיוון של קריירה בטיפול באמנויות, אך יש חלק לא קטן מהסטודנטים שבוחרים בטיפול באמנויות כהשלמה לקריירה נוכחית בטיפול, שיקום או חינוך. המשותף לכולם הוא שכולם מאוד אוהבים את הלימודים עצמם. מדובר בתהליך של שנתיים-שלוש בו יש התפתחות עצמית משמעותית של האדם והמטפל, העשרה בתחומי ידע נבחרים, וגם מציאת מסגרת חברתית מעניינת ותומכת".
האם את יכולה לשרטט קווים לדמותו של מטפל באמנויות?
"קודם כל צריך להיות חיבור אישי חווייתי לאמנויות, קשה להסתפק רק בחיבור אינטלקטואלי לאמנויות. אפשר להגדיר שמטפלים באמנויות הם אנשים ש"מרגישים בבית" באמנות, כלומר הם חווים בעצמם את האיכויות של האמנות, ומכירים בכוח הריפויי שיש לאמנות.
מטפל באמנויות לא מגיע מכיוון של "אני רוצה לעזור לאנשים" אלא מכיוון הדדי, כלומר מדובר באדם שרגליו נמצאות על אותה הקרקע של המטופל. התהליך הטיפולי הוא לא תהליך של צד חזק שעוזר לצד חלש, אלא תהליך משותף בו המטפל נדרש לכלים שברשותו כדי ללכת בדרך של ריפוי עם המטופל.
בתפיסה זו, בין המטפל למטופל אין דיכוטומיה של "בריא או פגוע". להיפך – יש אמונה שחשוב שהן המטפל והן המטופל יתחבר לפצעים בתוכו ולכוחות הריפוי הטמונים בנפשו.
במילה אחת, אני יכולה להזכיר את המונח "המטפל הפצוע". זהו מונח שמתייחס לכך שכשהמטפל בעצמו התמודד עם פצעים וממשיך להתמודד איתם, הוא יכול להעביר את הידע שלו בהתמודדות עם הפצע גם למטופלים, כדי שהם יוכלו למצוא בתוכם את הכוחות להתמודד עם הפצע שלהם.
לא מדובר על שיתוף המטופל בסיפור האישי של המטפל, אלא בדינמיקה מורכבת יותר. ההתמודדות המתמשכת של המטפל הופכת להיות חלק אינטגרלי של אישיותו והבנותיו מועברות למטופל ברובדים רבים, חלקם בלתי מילוליים ולא מודעים.
ונושא מהותי: לא לומדים לטפל מלימודי תואר בלבד. אנו רואים חשיבות גדולה בכך שסטודנטים יעברו תהליך טיפול אישי העצמם, מה שמאפשר להם להבין טוב יותר את מקומם במערכת היחסים של המטופל והמטפל, מבינים יותר את העוצמות והחולשות שבתוך עצמם, איפה המקומות בנפשם שיש קונפליקטים לא פתורים, ועוד. לכן אנו ממליצים בחום על תהליך טיפול אישי, בתקופת הלימודים כדי שהסטודנטים יגיעו לאינטגרציה אופטימלית של המרכיבים השונים שמהם בנויים בסיס להאישיות המקצועית העתידית".
